האם כוחות הבטחון ערוכים למלחמה הבאה 

"צה"ל אינו ערוך למלחמה הבאה", טען בדאגה רבה נציב קבילות החיילים יצחק בריק בתחילת השנה. "אני נלחם כדי שנוכל לעמוד במלחמה הבאה, שתהיה האיומה מכול… איבדתי חברים רבים, אז אני מוכן להיות אובססיבי לנושא הזה על מנת שהמחירים שנשלם במלחמה הבאה של ישראל יהיו פחות כבדים". עיקר הביקורת של בריק מתמקדת בחיל היבשה. לטענתו, התנהלות חיל האוויר, המודיעין והסייבר תקינה, אך "עם חיל האוויר לבד – לא מנצחים מלחמה". בריק מוסיף: "חיל היבשה, עם כל המיליארדים שקיבל, נזנח בהיבט הטיפול, האימון, בכוח אדם ובהטמעת האמצעים".

המאמר הנוכחי הינו כתב ביקורת כלפי צבאנו היקר, תוך דיון בקרב נבי סמואל, כישלונותיו והשלכותיו. ומדוע מצאתי לנכון דווקא עכשיו לכתוב על סוגיה קיצונית ממלחמת העצמאות? משום שאת מחיר תוצאותיו המרות של הקרב אנחנו משלמים עד עצם היום הזה, כמו גם תוצאות של כשלי קרב מהותיים אחרים במלחמות ישראל.

אני מוצא לנכון להעלות את הפרשייה על סדר היום למען הדגשת חקר האמת בצה"ל. לדעתי צה"ל איננו מוכן למלחמה הבאה מהיבט הפעולות המודיעיניות בזירות הצפון והדרום (מנהרות למשל), קיים מידע מודיעיני אבל לא מייחסים לו חשיבות רבה, רוב כוחותינו פועלים לפי פקודות שגרה, כפי שמנתחים מומחים מן המכון למחקרי ביטחון לאומי בהציעם בניית מתווה ביטחון לאומי עכשווי שיתאים עצמו לשיטות הלחימה וכלי הנשק הקיימים בזירות השונות.

במחקר שעשיתי לשם כתיבת הספר "סוגיות נבחרות בביטחון הלאומי של מדינת ישראל", העמקתי בספרות שנכתבה על מלחמות ישראל וביטחון המדינה ממלחמת העצמאות ועד היום, ורכשתי ידע מחקרי רב. מצאתי נקודת מבט שונה שלא נשמעה עד כה בשיח. חשיבה מקורית וחדשנית זו הוצגה במכללה לביטחון לאומי לא מזמן והשכילה את אנשי הצבא, השב"כ והמוסד.

הקרב במבצע "יבוסי" (ליל 22–23 באפריל 1948) שהתחולל בנבי סמואל בערב פסח תש"ח השאיר שאלות פתוחות. הכפר נבי סמואל (בערבית נבי צמוויל) ממוקם על פסגה גבוהה מצפון לכביש ת"א-ירושלים ושולט עליו. במהלך שנת 1948 הכפר בוצר, והוצבו בו תותחים ששימשו להפגזת השכונות הצפוניות של ירושלים היהודית. הקרב נועד ליצור רצף טריטוריאלי יהודי בתוך העיר ולאפשר השתלטות על השטחים הערביים מצפון לה.

נקודת המפנה, לרעה, של המבצע הצפוני היה כישלון ההתקפה על נבי סמואל, התקפה שביצעו כוחות מהגדוד הרביעי של הפלמ"ח, חטיבת הראל. בעקבות אותו קרב הוחלט לסגת ולנטוש גם את הכפרים שנכבשו עד לאותו כישלון (בית סוריק, בית איכסא, שועפאת, שיח' ג'ראח) ולא לחדש את הניסיונות להשלים את יעדי המבצע (בחלקו הצפוני). הקצינים שפיקדו היו יצחק רבין, מפקד חטיבת הראל; יוסף טבנקין, מג"ד גדוד הפורצים; אורי בן-ארי, מ"פ בגדוד הפורצים.

הקרב היה כישלון, תוצאתו נקבעה במידה רבה בשל האיחור בתחילת הקרב, שנבע מהאיחור בהגעת הפלוגה של בן-ארי למקומה ומאיחורים אחרים. בשלבי ההתקפה הראשונים של פלוגה ב' בפיקודו של פוזננסקי על נבי סמואל נפגעו המ"פ ומפקדים נוספים, ואיש לא נטל פיקוד על שרידי הפלוגה. מיקומו של מפקד הגדוד הרביעי של הפלמ"ח – הרחק מאחור ליד מוצא – לא אפשר לו לפקד ביעילות על הקרב.

במבוא לספרו כותב המ"פ בן-ארי: "דפים אלה אינם מתיימרים להיות היסטוריה צבאית… ייתכן כי ללוחמים אחרים, בדרג צבאי זה או אחר, אשר היו שותפים ללחימה באותם הקרבות, ראייה שונה משלי…". יש הטוענים כי ספרו של בן-ארי נכתב ארבעים וחמש שנים אחרי ההתרחשויות, וכי נכנסו "רעשים" למערכת הזיכרונות המדויקת של בן-ארי שהספיק בינתיים למלא תפקידים צבאיים בכירים מאוד. במלחמת יום הכיפורים הוא היה סגן מפקד בחזית. הערתו של בן-ארי בעייתית גם בעיניי. משתמע ממנה כאילו קיים יותר ממערך אחד של עובדות נכונות. ברור לי שבשלב התחקיר, כאשר מצרפים יחד את פאזל העדויות, קיימות "עובדות" לכאורה הסותרות זו את זו, אך אחד מתפקידיו של התחקיר הוא לסנן ולמצוא את אלה הנכונות.

לדעתי, את התוצאות המרות של ניהול קרב נבי סמואל ראינו למשל בתבוסה במלחמת יום הכיפורים – מלחמת "הבית השלישי". ההפתעה המודיעינית (היה בידינו המידע, אך לא היו לנו היושר והשכל להבינו) לא שיבשה את ההכנה האופרטיבית למלחמה. תוכניות ההגנה של הצבא ותוכניותיו להתקפה היו רחוקות מהמציאות כמרחק אילת ממטולה. הפתרון: האויב לא התנהג כשורה, ולא עשה את מה שציפינו ממנו. דרך אגב, הדברים נצפו כבר בתרגילים ובמשחקי המלחמה לפני המלחמה, אך לאיש מהקצינים לא היו האומץ והכישורים לערער בקול רם על התוכניות המופרכות.

התוצאה המרה: הקצונה הזוטרה והחיילים היו צריכים לתקן במו ידיהם את שיבושי הפיקוד הבכיר במלחמת יום הכיפורים ואף להקריב את חייהם. בשדה הקרב התבררה העובדה הקשה: דרג הקצונה אינו מכיר את תורת הלחימה הישראלית ואת זו של האויב; אין לו יכולת להשתמש באמצעי הלחימה שהיו בידי כוחותינו; אין לו יכולת לנהל קרב משולב בין-חילי; אין לו כישורים מקצועיים להתמודד עם שינויים בתמונת המערכה. רוב כוחותינו פעלו לפי פקודות שגרה שהאויב הכיר, התכונן אליהן וידע לבולמן, ולא גילו יוזמה, מנהיגות ותושייה. אין תמה על התוצאה המרה, שאת מחיריה אנחנו משלמים עד עצם היום הזה.

יש הטוענים כי את היעדר גילוי מנהיגות ויוזמה הנחילו בבה"ד 1 – באמצעות פתרונות מקודשים של בית הספר לקצינים, באמצעות השתקת כל שמץ של מחשבה, באמצעות התמקדות ב"ערכים" שמנחילה מפקדת קצין חינוך ראשי, ושאינם כוללים ניצחון ומקצועיות. הצבא היה בינוני במלחמת סיני ובמלחמת ששת הימים כשהיה עליו לרדוף אחר אויב בורח, ששדרת הפיקוד והשליטה שלו קרסה. כשהאויב התחיל להתקיף (ממלחמת ההתשה ואילך) – השתנתה תמונת הקרבות, וכוחותינו החלו לשפר עמדות לאחור, ולא חדלו מכך עד עצם היום הזה.

אינני מצפה שמערכת הביטחון ובעיקר לצה"ל יגלו רצון לחקור את עצמם, גם כיוון שהממצאים עלולים לדלוף אל מחוץ למערכת. את הגישה הלא-מקצועית ירש צה"ל דווקא מאבותיו – ה"הגנה" והפלמ"ח.

מעבר לפרטים אלה ואחרים של הקרב, אני מתקשה לקבל את התזה העיקרית בספרו של בן-ארי המ"פ, שלפיה כישלון הקרב בנבי סמואל היה "הכתובת על הקיר שלא נקראה". הקרב, כושל לכל הדעות, התחולל במחצית הראשונה של מלחמת השחרור, עדיין בשלהי תקופת המנדט. כוח המגן העברי היה עדיין בחיתוליו, ופעל במחתרת.

הקרב בנבי סמואל לא היה הכישלון היחידי שלא תוחקר. למעשה, כל הכישלונות של מלחמת העצמאות לא תוחקרו כראוי. אינני חושב שהכישלונות במלחמת לבנון השנייה הם תוצאה ישירה של חוסר המנהיגות ואי-הפקת הלקחים בקרב זה או אחר ב-1948, אבל בכל זאת היו לנו שישים שנה לתקן את הליקויים. כאן סימן שאלה גדול: האם עשינו מספיק?

תפיסת הלוחמה היא – "בתחבולות תעשה לך מלחמה". הכלל הראשון בקרב הוא להפתיע את האויב. לפיכך, א-אפריורית, עדיפה הלחימה בלילה על הלחימה ביום. מורשת הפלמ"ח וה"הגנה" הנחילה לצבא את כל מה שנוגע לתורת הלחימה האופיינית ולערכי היסוד.

הבולטים שבהם: פיתוח כושר הלחימה; רוח העמידה והיוזמה האישית; הדבקות במשימה: "ראשונים תמיד אנחנו"; חתירה להגיע למתקפות בזק ולהכרעה מהירה; שילוב התושייה של טקטיקת הלוחמה-הזעירה – לילית, אופנסיבית, מפתיעה, עקיפה, נעזרת באלתור – אך עם כושרו של צבא סדיר; מזעור האבדות; מתן דוגמה אישית של המפקדים; אחוות-לוחמים ורעות נאמנה. אם לא נוצל הזמן כראוי כדי לטפח את כל אלה, צריך להעמיק ולחפש את הסיבות, ולא בפניהם חרושות הקמטים של בני התשעים (היום), שהשתתפו אז באותו הקרב.